הנושא של אי ביטחון תזונתי מורכב מכפי שנהוג לחשוב ויש סביבו גישות שונות. גישה אחת גורסת שלא ניתן למנוע לחלוטין מצב מן הסוג הזה, כי תמיד יהיו בחברה אוכלוסיות חלשות או מוחלשות יותר מאוכלוסיות אחרות. מתוך נקודת ראייה כזו, אי ביטחון תזונתי הוא סוג של מצב דטרמיניסטי ולמעשה גם טבעי שעולה בקנה אחד עם טבע האדם. כמובן שנקודת ראייה כזו לגיטימית לחלוטין והיא קיימת בכל רחבי העולם ולא רק במדינות מערביות, במדינות עולם שלישי או בכאלה שנמצאות בשלבי הגיבוש שלהן.
גישה הפוכה קובעת שאפשר וצריך להתגייס מבחינה חברתית וקהילתית כדי למנוע מצב של אי ביטחון תזונתי. כאן הדגש הוא על מה שהחברה יכולה לעשות ועל המשאבים שיש למדינה כדי לעזור למשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני. אז למרות שההגדרה הטכנית של אי ביטחון תזונתי מעט שונה בהשוואה להגדרה של עוני, בשני המקרים נדרשת התגייסות כללית כדי למנוע את המצב הזה.
מה עושים כדי לצמצם אי ביטחון תזונתי?
נקודת הדמיון בין שתי הגישות סביב אי ביטחון תזונתי נובעת מעצם ההבנה שמדובר על נסיבות שמחלישות את החברה. גם אם יוצאים מתוך נקודת הנחה שמדובר על מצב טבעי ועל גזירת גורל וגם אם מאמינים שזה משהו חברתי בלבד, יש מקום לפעול על מנת לנסות לכל הפחות לצמצם נסיבות של אי ביטחון תזונתי. מהרגע שבו מבינים את זה, קל יותר לפעול כדי לעזור לגברים ונשים בטווח רחב של גילאים.
בסופו של דבר, המצב כיום הוא שיש שילוב בין התגייסות פרטית וציבורית לטובת צמצום או מניעה של אי ביטחון תזונתי. ברוב המקרים, ההתגייסות הציבורית היא ממשלתית וההתגייסות הפרטית היא התנדבותית.